מבוא ופרק ראשון של הספר 80/10/10

מבוא

אומרים לאמריקאים הרבה שנים שהם יותר מדי שמנים, אבל הדברים לא השתנו בשנים הללו. אנחנו לא אוכלים פחות שומן למרות תוכניות חינוך מאסיביות, למרות הבשר הרזה, דגנים דלי שומן ומתוספים בסיבים, קינוחים דלי שומן, מוצרי חלב דלי שומן. אנחנו יותר חולים ושמנים משהיינו אי פעם.

[נתונים על השמנה אצל האמריקאים]

ציטוט של מחקר מברקלי שהראה ששליש מהקלוריות שצורכים אמריקאים מגיע מקלוריות ריקות.

נתוני על השמנה, מחלות לב, סרטן וסוכרת.

יש מסרים מבלבלים

החסרונות של חשיבה שברירית

הגישה של ההיגיינה הטבעית שונה באופן מובהק מהפרספקטיבות השבריריות שמקובלות בקרב חובבי הבריאות ומקדמי הדיאטות. הם לא מסתכלים על האוכל אלא על הרכיבים שלו. הם גם מתקשים להבחין בין בריאות אמיתית לבין להראות טוב, להרגיש טוב או להסיר סימפטומים של מחלות.

החשיבה הזאת משבחת את הערכים של נוטריאנטים מסוימים באופן שמכוון למכור מוצרים מסוימים. נקודת המבט הזאת אף פעם לא מתייחסת לסיפור השלם. מי שחושב ככה כמו אדם שמקשיב רק לצד אחד סיפור, סומך על מידע מוטה, והתמונה הלא שלמה יוצרת אי הבנה של התזונה שיכולה רק להביא לסיבובים במעגל וליציאה משליטה.

לפי הגישה הקונבנציונלית בעיה עם סידן תביא לחיפוש של מזונות עשירים בסידן, אבל לא נבדוק מה גורם לאובדן של סידן, או לחיזוק הספיגה שלו. בטבע הסידן מגיע בעטיפה עם הרכב מאוד מדויק עם עוד מיקרונוטריאנטים שאמורים להיצרך ביחד. אי אפשר לעשות יותר טוב מהטבע.

מזונות מלאים לפני הכל ורק

אין לנו את הידע ליצור אנלוגים למזון מלא. אפשר לצפות מתוספים רק להפחתת סימפטומים ומאוכל מעובד רק להרגעה ולהזנה בינונית. אפשר להרגיש עלייה באנרגיה אבל במחיר כבד. אם מתרחקים מספק הויטמינים מגלים שהחיים הפכו למרדף אינסופי שבו הם מחליפים סימפטומים אבל לא מגיעים לבריאות, איזון ורגיעה.

בריאות והרגשה טובה הם לא אותו דבר

• הפניה למאמר שבו עשו תחרות בין רופאים לפציאנטים בידע על תזונה והפציאנטים זכו. [לא מצאתי את המאמר לפי ההפנייה].
• רשימת הגורמים לבריאות.

העקרון המנחה הוא שתמיד עדיף לתקן את הגורם לבעיה מאשר להחליף או לדכא אותה.

התפיסה המאוד שונה שלנו לא פופולרית כיוון שהיא לא מייצרת הכנסה.

שמירת משקל היא צרת ראייה

אם מסיטים את הדיון לעיסוק במשקל הגוף ומתעלמים מהחיוניות והבריאות. בגלל שהם מתמקדים רק במשקל הם צורכים כל מני ניסויים תזונתיים, עם התייחסות מועטה בלבד אם בכלל להשלכות.

כשצעירים זה לא בעיה אבל כשמתבגרים זה נותן אותות. אנשים אוכלים זבל כדי לאבד משקל, צורכים שומן כדי להעלות במשקל, מעוררים את עצמם עם תוספים שמפחיתים סימפטום אחד אבל יוצרים הרבה אחרים.

הפראדוקס הוא שאובדן משקל לא בהכרח אומר שאנחנו בריאים יותר. צרכני הרואין וקפה מרגישים טוב חלק מהזמן, כך גם אלו שצורכים סופרפודז.

בריאות ודיאטה נפגשים

הגישה של 811 כן עוזרת להוריד במשקל אבל חשוב לדעת שמראה מושלם זה לא מה שאתם מחפשים.

אוכל רע צריך להמנע ממנו לחולטין ואוכל טוב צריך לאכול במידה.

פרק 1 – ניסוח האופי התזונתי האמיתי שלנו

האם אנחנו לא קרניבורים?

הפיזיולוגיה, הביוכימיה והפסיכולוגיה שלנו, כולם מעידים שאנחנו לא קרניבורים. העובדה שמישהו אוכל בשר לא אומרת שהוא קרניבור. בעלי חיים שאוכלים בעלי חיים בד"כ אוכלים את הבשר חי ומתענגים עליו. קרניבורים אוכלים את רוב בעל החיים, לא רק את הבשר. הם מתענגים על המעיים ועל התוכן המעוכל חלקית שלו.

כלבים למשל, זקוקים להרבה יותר סידן מבני אדם שכן בשר של בעלי חיים יוצר חומציות קיצונית. הסידן, מינרל בסיסי, בדם ובעצמות מאזן את החומציות שהבשר יוצר. הם גם זקוקים להרבה יותר חלבון ממה שבני אדם זקוקים.

רבים מאיתנו אוהבים בעלי חיים, אנחנו לא מתגרים מהרעיון של להרוג אותם, ההתנהגות הזאת למעשה מחליאה אותנו. [תיאור של הסלידה].

אנחנו מסווים את המציאותיות של הבשר.

העובדות

בני אדם מול קרניבורים:

הליכה – יש לנו שתי ידיים ושני רגליים, אנחנו הולכים זקופים. קרניבורים משתמשים בכל ארבעת הרגליים.

זנב – לקרניבורים יש זנב.

טופרים – היעדר הטופרים אצל בני אדם מקשה עלינו לפשוט עור או בשר קשה. יש לנו ציפורניים הרבה יותר חלשות ושטוחות.

בהונות שמסוגלת לנוע מול האצבעות האחרות – אלו מאפשרות לנו לאסוף את הארוחות של פירות בתוך שניות. הטופרים של קרניבורים מאפשרים להם לתפוס את הטרף שלהם בקלות. אנחנו לא יכולים לצוד בעלי חיים בלי נשק ואריה לא יכול לקטוף בננה או מנגו.

צורת המעי הגס – של קרניבורים יותר חלקות.

המעי הדק – אורכו של שלנו בגסות ארוך פי 12 מאורך הטורסו שלנו. זה מאפשר ספיגה איטית של סוכר ושל נוטריאטנטים אחרים מפירות. בניגוד לזה, מערכת העיכול של קרניבורים ארוכה רק פי 3 מהטורסו שלהם . זה כדי להימנע מרקבון של הבשר בתוך בעל החיים. העיכול של קרניבורים תלוי בהפרשות מאוד חומציות כדי לאפשר עיכול מהיא בצינור קצר.

עמידות לחיידקים – רוב הקרניבורים יכולים לעכל מיקרובים שיכולים להיות קטלניים לבני אדם, כמו אלו שגורמים ל-botulism, למשל.

ראייה – הראייה שלנו מגיבה לספקטרום המלא של הצבעים, מה שמאפשר להבחין בין פירות בשלים לפירות שאינם בשלים ממרחק. אוכלי בשר בד"כ לא רואים ראיית צבע מלאה.

גודל הארוחה – הפירות מותאמים לדרישות המזון שלנו. הם מתאימים לגודל של היד שלנו. כמה פירות מספיקים כדי לספק לנו ארוחה ללא פסולת כמעט. קרניבורים בד"כ אוכלים את כל החיה כשהם הורגים אותה.

ויטמין C – קרניבורים מייצרים את הויטמין C שלהם. עבורנו ויטמין C הוא נויטריאנט הכרחי שאנחנו חייבים להשיג מהמזון.

תנועת השפתיים – היכולת שלנו לטחון את המזון שלנו מיוחדת לאוכלי צמחים. לאוכלי בשר אין תנועה לטרלית בלסתות שלהם.

שיניים – השינים הטוחנות של קרניבורים מחודדות. שלנו הן בעיקר שטוחות, כדי למעוך אוכל. הניבים שלנו בכלל לא דומים לניבים שלהם. וגם אין לנו פה שלם מלא בהם כמו לקרניבורים. אחד המשפטים של לינקולן: "אם אתה מתייחס לזנב של כבשה כאל רגל, כמה רגליים יהיו לה?" אנשים יענו 5. לינקולן היה משיב: "רק ארבע, התייחסות לזנב כאל רגל לא הופכת אותה לרגל".

סבילות לשומן: אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם יותר מכמויות קטנות של שומן. לעומת זאת אוכלי בשר משגשגים על דיאטה מרובת שומן.

ה-PH של הרוק והשתן – כל אוכלי הצמחים (כולל בני אדם בריאים) בעלי רוק ושתן בסיסיים רוב הזמן. הרוק והשתן של אוכלי הבשר הם חומציים.

ה-PH של התזונה – קרניבורים משגשגים על מזונות שיוצרים תגובה חומצית. לעומת זאת, דיאטה כזאת היא קטלנית לבני אדם ויוצרת תנאים למגוון מחלות. המזונות המועדפים עלינו הם יוצרי תגובה בסיסית.

ה-PH בבטן – רמת ה-PH של חומצה הידרוכלורידית שבני אדם מייצרים בבטן שלהם בד"כ מגיעה ל-3-4 או יותר אבל יכולה לרדת גם ל-2 (0 = הכי חומצי, 7 = ניטראלי, 14 = הכי בסיסי). חומתת הבטן של חתולים ואוכלי בשר אחרים יכולה להיות בטווח של 1+ ובד"כ נעה בסביבות 2. בגלל שהסקאלה של ה-PH היא לוגריתמית, זה אומר שהחומצה של הבטן של קרניבורים היא לפחות פי 10 חזקה מזו של בני אדם ויכולה להיות פי 100 או אפילו פי 1000 חזקה.

uricase – קרניבורים מפרישים אנזים שנקרא uricase כדי לפרק את חומצת השתן שבבשר. אנחנו לא מפרישים כזה ומנטרלים בערך את החומצה הזאת עם במינרלים הבסיסיים שלנו, בעיקר סידן. התוצאה היא קריסטלים של calcium urate הם אחד מהרבה הפתוגנים של אכילת בשר, במקרה הזה יוצרים דלקת פרקים כרונית, רהומטיזם bursitis (דלקת כלשהי).

אנזימי עיכול – אנזימי העיכול שלנו נוצרו כדי ליצור עיכול פירות תקין. אנחנו מייצרים ptyalin – שידוע גם כאנזים הרוק – כדי להתחיל עיכול של פירות. חיות אוכלי בשר לא מייצרים את האנזים הזה ויש להם הרכב אנזימטי אחר לגמרי.

עיכול של סוכר – הגלוקוז הפרוקטוז בפירות מזינים את התאים שלנו מבלי לאמץ את הלבלב (אלא אם אנחנו אוכלים דיאטה עשירה בשומן). אוכלי בשר בכלל לא יודעים להתמודד עם סוכר טוב. הם מועדים לסוכרת אם הם אוכלים תזונה מרובת פירות.

פלורת המעיים – לבני אדם יש במעיים קולוניות בקטריאליות שונות מאלו של קרניבורים. סוגי הבקטריות הדומות, כמו lactobacillus ו-e.coli נמצאות ביחסים שונים במעיים של אוכלי בשר לעומת מעיים של קרניבורים.

גודל הכבד – לקרניבורים יש כבד גדול יותר באופן פרופורציונלי ביחס לגודל הגוף לעומת בני אדם.

ניקיון – אנחנו הכי בררניים לגבי הניקיון של האוכל שלנו לעומת בעלי החיים האחרים. קרניבורים הם הכי פחות בררניים, ויאכלו לכלוך, חרקים, ועוד לכלוכים אחרים עם האוכל שלהם.

תיאבון טבעי – אנחנו מריירים למראה או לריח של אוכל חי. אבל הריח של חיה בד"כ דוחה אותנו. אוכלי בשר מריירים למראה של טרף, והם מגיבים לריח של בעלי החיים כמו לאוכל.

לידה – בני אדם בד"כ יולדים תינוק אחד כל פעם, קרניבורים יולדים שגר.

בלוטות החלב – העטינים המרובים של קרניבורית לעומת זוג שדיים של אישה.

שינה – בני אדם מעבירים בערך שני שליש מכל יממה בערות. קרניבורים בד"כ ישנים ונחים בין 18 ל-20 שעות ביממה, לפעמים יותר.

הלחתה – בני אדם מזיעים מנקבוביות על פני כל הגוף שלהם. קרניבורים מלחיתים מהלשון בלבד.

שתייה – כדי לשתות מים אנחנו יכולים לשאוב אותם עם השפתיים שלנו, אבל אנחנו לא יכולים להרים אותם כמו טורפים. הלשון של טורפים מזדקרת כלפי חוץ כדי שיוכלו להרים מים.

שילייה – לנו יש שילייה בצורת דיסק, בעוד שלקרניבורים יש שילייה אזורית?

Dental formula – חוקרי יונקים משתמשים במערכת אותה הם מכנים "פורמולה דנטלית" לתאר את הסידור של השיניים בכל רבע של הלסתות של הפה של בעלי החיים. זה מתייחס למספר השיניים הרגילות, הניבים, והשיניים הטוחנות בכל אחד מארבעת הרבעים. יש נוסחאות שונות לנו ולטורפים.

אז איזה סוג של vores אנחנו?

נבחן איזה סוג טוב לנו ללא שימוש בבישול או בכלים אחרים. האינסטינקטים שלנו ידחו או יאמצו כל מאכל לפי התכונות שלו ולפי התגובה של החושים אליו. ההנחה היא שהטבע משרת אותנו בצורה נכונה מלכתחילה. אנחנו מזהים שאנחנו משגשגים על מה שהיה נכון לנו. ומה שהיה נכון בעבר נכון גם היום. אנחנו מבנית ופיזיולוגית אותו דבר כפי שהיינו במרבית המסע הארעי שלנו בטבע. הגיוני שגם במצב המודרני אנחנו יכולים לספק לעצמנו אוכל טבעי.

האם אנחנו הרביבורים?

הרביבורים או צמחונים הם צרכנים טבעיים של צמחים ירוקים, עלים, גבעולים, עשבים ושורשים. ההגדרה הרחבה של צמחוני כוללת את כל מי שאוכל מן הצומח. באופן טיפוסי אוכל של צמחונים יכולול לפני הכל פירות וירוקים, אבל בפועל המושג צמחונים מציין את מי שאוכל הכל פרט לבשר.

האם עשב, זרעים ועלים מגרים אתכם? האם אלו מושכים את העין שלכם, מגרים את חוש הריח שלכם ואת התיאבון שלהם? ברור שלא. מהסיבה הפשוטה שהם לא יכולים לספק את הצרכים שלכם. אתם לא מפרישים צלולוז (cellulose) או אנזימים אחרים שמפרקים את הצמחים הללו כמו שהרביבורים עושים. לכן אתם לא יכולים לספק את הצרכים שלכם מהם – כלומר אתם לא יכולים להפיק מהם סוכר – שהוא הדלק העיקרי של גופכם. במקום זאת התהליכים והבעיות שנגרמות על ידי העיכול של יותר מדי ירוקים יוצר אובדן אנרגיה.

בני אדם אכן צורכים עלים ירוקים כמו חסה, סלרי, תרד וכו', כמו גם ירקות מצליבים (סלק, ברוקולי, כרובית, כרוב, קייל וכו'). כשאוכלים אותם פשוט, כמו בטבע הירקות הקשים הללו מלאים בסיבים בלתי מסיסים ולכן קשים לנו לעיכול. למרות שהטעם שלהם נרכש הם למעשה מושכים אותנו רק באופן מתון.

כל הירקות מכילים חלבון, במידה שהוא ניתן לעיכול, חומצות אמינו הכרחיות, מינרלים, ויטמינים וקצת סוכר פשוט. אבל אם אנחנו מקבלים מספיק מהנוטריאנטים הללו מהאוכל הטבעי שלנו, אז אנחנו לא צריכים לשאוב אותם מצמחים שאנחנו לא יכולים לאכול בעונג נלהב במצב החי שלהם.

אז התשובה היא כן – בני אדם מצוידים מבחינה ביולוגית במה שדרוש כדי לתסף את הדיאטה שלהם במגוון רחב של רכיבים צמחיים. למרות שאנחנו כוללים ירקות בדיאטה שלנו אנחנו לא אוכלים בעיקר ירקות מטבענו, והמגוון הרחב של מזונות שאנחנו מסווגים ככאלה לא מהווים את המקור האידאלי הטבעי לאנרגיה או לנוטריאנטים.

האם אנחנו אוכלי עמילן?

עמילן יכול להיות מחולק ל-3 קטגוריות עיקריות: דגנים (זרעי עשב), שורשים ופקעות, וקטניות.

דגנים:

יצורים שאוכלים באופן טבעי דגנים נקראים גרייניבורים. הרבה ציפורים בטבע ניזונות מהזרעים של עשבים. בין הדגנים ניתן למנות את החיטה, אורז, שיבולת וכו'. את כולם בני האדם פיתחו כחלק מהשליטה שלהם בטבע רק ב-10,000 שנים האחרונות.

[רצינו לבדוק האם בני אדם היו אוכלים דגנים גם לפני המהפיכה החלקאית. שאלה נוספת היא לגבי קרניבורים – האם בסופו של דבר הם גם מפרקים חלבונים ושומנים לסוכרים.]

בטבע אנחנו נדחה את הדגנים כאוכל. ראשית הם צומחים בצורה שאנחנו לא יכולים ללעוס או לעכל. לציפורים אוכלי צמחים יש crop, נרתיק בגרון או בוושת, שבו הזרע שהם בולעים שלם יכול לנבוט, וכך להפוך לעכיל. גם כשהם מבושלים, הפחמימות המורכבות שבדגנים דורשות הרבה מאמצים לפרק אותם.

דגנים יגרמו לנו לחנק אם ננסה לאכול את המקבילה של כף או שתיים במצבם החי. מעבר לזה, אכילה של כף של קמח גם תגרום לתגובה של החנקות בגלל שזה מאוד יבש.

[מה הקושי לעכל דגנים?]

שורשים ופקעות עמילניים:

חיות שמחפשות אחר שורשים מעוצבות אנטומית למטרה הזאת: יש להם חרטומים; לבני אדם אין. בלי ה"ציוד" הזה בני אדם חופרים די גרוע. ועוד אין להם שום מוטיבציה לחפור כי אין אף מזון מתחת לפני האדמה שבמצב הטבעי שלו מספק את התיאבון, ומעבר לזה גם רק חלק קטן מהפקעות והשורשים ניתנים לעיכול אצלנו. חלק מהשורשים, בעיקר לפת, בטטה, סלק, גזר, ניתן לאכלם חיים, אבל בפועל היום כמעט לא אוכלים אותם באופן הזה.

בני אדם בד"כ נגעלים מלכלוך של האדמה, חזירים ומכרסמים אחרים מתמודדים עם הרבה לכלולך שכזה בחפירות שלהם.

בקיצור בטבע בלי כלים מיוחדים לא היינו אוכלים שורשים.

קטניות:

מעט מאוד יצורים חוץ מציפורים וחזירים צורכים קטניות כיוון שאלו מטבעם בלתי ניתנים לעיכול או רעילות לרוב היונקים. עבור בני אדם קטניות חיות ובוגרות לא רק לא טעימות אלא הן גם די רעילות במצבן החי והבלתי מונבט, בפשטות אין לנו שום יכולת לצרוך אותם במצב הטבעי שלהם. הרבה בעלי חיים אוכלים קטניות צעירות נבוטות די בקלות. יונים וציפורים אחרות אוכלים את כל הצמח של הקטניה, הרבה לפני שיש לו סיכוי לפרוח. בעוד שקטניות צעירות אכילות ולא רעילות, הן לא בהכרח תורמות לנו מבחינת הערכים התזונתיים שלהם.

קטניות משווקות כמקור מעולה לחלבון, ותכולת החלבון שלהן באמת די גבוהה. העניין הוא שרמות גבוהות של חלבון הן לא בהכרח דבר טוב, במיוחד לבני אדם שמשגשגים בדיאטה שבה החלבון הוא מתחת ל-10%. כמו במזון מן החי, קטניות עשירות בחומצת האמינו מתיונין, שמכילה כמות גבוהה של המירל החומצי גופרית.

רמות הפחמימות של קטניות גבוהות מספיק כדי שהיה קשה לעכל אותן במקביל לחלבון הרב שיש בקטניות. בני אדם סובלים מגזים כשהם אוכלים קטניות, וזו אינדיקציה לכך שתהליך העיכול לא טוב. המחסור בויטמין C, נויטריאנט הכרחי לבני אדם, גם הוא הופך את הקטניות לבחירה מאוד גרועה.

מנקודת המבט של הטעם, ההזנה, העיכול והרעילות, קטניות לא מתאימות לאדם.

לסיכום:

המזונות העמילניים – דגנים, שורשים, פקעות וקטניות – כדי לעכל אותם בצורה תקינה החיה צריכה לייצר כמות גדולה של אנזים עמילאז. גרייניבורים, אוכלים שורשים ומכרסמים ואוכלי קטניות, כולם מפרישים מספיק עמילז כדי לעכל כמות גדולה של עמילן. בניגוד להם, בני אדם מפרישים עמילאז בכמות מאוד קטנה שמספיקה רק לפירוק כמות מוגבלת של עמילן, כמו זו שניתן למצוא בפירות שאינם לגמרי בשלים. הגוף גם מייצר כמות קטנה של עמילז לבלבי בשביל עיכול מוגבל של עמילן במעי.

האם אנחנו צרכנים של אוכל רקוב?

כל האמריקאים אוכלים חומרים רקובים אותם הם מכנים אוכל. הרוב מגיע מחלב. חלק מיוצר מדגנים (בעיקר אלכוהול), פירות (יינות וחלק מהחומצים), קטניות (במיוחד מסויה) ומבשר רקוב.

פחמימות:

נרקבות כשפטריות וחיידקים נרקבים בהם. פחמימות רקובות מייצרות אלכוהול, חומצה אצטית (חומץ) וחומצה לקטית, כמו גם מתאן ופחמן דו מצני.

חלבונים:

[יש כאן הבחנות בין כל מני מושגים של רקבון שאני לא מבינה].

נרקבים בעיקר על ידי חיידקים אנארוביים אבל גם על ידי פטריות (שמרים) וחיידקים ארוביים. כשחלבון נרקב נפלטים תוצרי הלוואי: ptomaines, indoles, leukomaines… [רשימה של חומרים רעילים].

שומנים:

מתעפשים ונעשים דוחים כשהם מתחמצנים ונרקבים.

לסיכום:

באופן מוזר אנחנו זורקים ענבים רקובים אבל אנחנו שותים יין. בני אדם צורכים גם מוצר פתוגני שנקרא גבינה, מה שלא קרה מעולם בטבע. אנחנו יוצרים גבינה על ידי שימוש בחלק הקזאיני של החלב והרקבתו עם סוגים שונים של חיידקים שמניבים תוצרי לוואי שאנשים למדו לפתח תיאבון להם. גבינה מכילה את כל סוגי הרקבונות: חלבונים ופחמימות רקובים ושומן מעופש.

מספיק לגשת למילון טוב כדי להבין כמה הרכיבים הללו רעילים ועדיין כמות אדירה נצרכת מגבינה.

האם אנחנו חיות יונקות (suckling)?

קיים ספק אם בני אדם אי פעם ינקו מבעלי חיים באופן ישיר. הרעיון לעשות את זה דוחה אותנו.

הפרקטיקה של שתיית חלב בעלי חיים קיימת רק כמה מאות שנים. לפני ההמצאה של המנוע לא היה אפשרי לייצר מספיק דגנים כדי שרוב המשפחות יוכלו לתמוך ביותר מפרה או שתיים. השקייה של תינוקות בחלב פרה במקום בחלב אם זו גם פרקטיקה חדשה, בת 200 שנה בלבד.

ישנם ערבים ואפריקנים שהשתמשו בחלב חיות במשך מילניום אבל הכמות היתה מאוד קטנה. נכון שיש אנשים כמו ה-Masai שמסתמכים באופן משמעותי על חלב ודם, אבל אלו ללא כל ספק לא המזון הטבעי שלנו. הם עושים זאת בעיקר כתוצאה ממחסור במזונות ברי קיימא. אין בעלי חיים בטבע ששותים חלב של מין אחר; הם יודעים באופן אינסטינקטיבי שהחלב של אמא שלהם הוא מושלם לתמוך בצמיחה שלהם ובעל הרכב מדויק לדרישות הצמיחה של הגוף.

If milk and milk products were discontinued today, millions of people would cease to suffer illnesses and pathologies within a short period. In fact, if this one dietary practice alone were discontinued, the hospitals would virtually empty out and physicians' waiting rooms would be mostly vacated.

בני אדם מעוצבים על ידי הטבע כיונקים אבל רק לשלב המוקדם בחייהם, ורק לחלב של אמם.

האם אנחנו אוכלי אגוזים, זרעים וצמחים אחרים בעלי רמות שומן גבוהות?

אין ספק שבני אדם בטבע צרכו מעט זרעים ואוגזים. הסוגים השונים של זרעים, בעיקר דגנים, עשב, ואגוזים (כל האגוזים הם זרעים) הם בעלי כיסוי מגן שמשתנה בטקסטורה שלו מסיבי לעצי ממש. אין לנו שיניים חדות וכוח לסתי מאסיבי מספיק בכדי לפצח את אלה ולחלץ את האגוזים מהשיריון שלהם. לזרעים יש ערכים תזונתים שמספיקים לצרכי הצמיחה הראשונית של הצמחים שלהם. כמו עם כל המזונות, אנחנו מפיקים את התועלות התזונתיות הרבות ביותר כשאנחנו אוכלים את האגוזים והזרעים במצבם החי. שומנים וחלבונים מחוממים הם די פתוגניים, אפילו קרצינוגנים.

אבל רוב האנשים בחברה המודרנית מעולם לא טעמו אגוז חי. לאגוזים חיים יש תכולת מים גבוה והם דומים יותר לתפוחים (במקרה של שקדים) או לחמאת אגוזים (במקרה של מקדמיה). כל האגוזים והזרעים המסחריים יובשו יתר על המידה בטמפרטורה "נמוכה" לעיתים במשך ימים שלמים, כדי למנוע מהם להתעפש וכדי להאריך את חיי המדף שלהם.

למרבה הצער האפשרות שלנו לעכל זרעים ואגוזים – חיים, מיובשם או מחוממים – היא די גרועה. יש בהם בין 55 ל-85% שומן, ולכן כדאי לאכול אותם לעיתים רחוקות ובכמיות קטנות מאוד. ואפילו אז, הפירוק שלהם לחומצות שומן, חומצות אמינו וגלוקוז דורש תהליך מתיש שאורך שעות. שומן יכול להשאר במעי הדק מספר שעות לפני שכיס המרה מפריש נוזלים שמפרקים אותו.

מנגד, פירות בעלי שומן גבוה כמו אבוקדו, דוריאן וכו' עשירים בשומנים שמתפרקים בקלות (כשהם בשלים). אחוזי השומן בהם נעים בין 30% ל-77%. קוקוס גם עשיר בשומן (בין 20-80% בתלות בבשלות שלו), והוא מתעכל בקלות במצב של כמו ג'לי אבל כמעט בלתי ניתן לעכל אותו כשהוא בוגר מדי.

עלים ירוקים וירקות אחרים, כשהם במצב חי וטרי, מכילים כמות קטנה של חומצות שומן במצב שניתן לנצל בקלות. אבל חלק, בעיקר הירקות המצליבים, מכילים רכיבים גופריתיים לא רצויים. אנחנו יכולים למלא את הצרכים שלנו בשומן בצורה הטובה ביותר מפירות ועלים עדינים.

מבחינה ביולוגית אנחנו לא מותאמים להסתמך על שומן, אלא אנחנו מותאמים לאכול שומן רק לעיתים רחוקות. למרות שאבוקדו מדי פעם או חופן אגוזים וזרעים הן די מספקים ומשלימים את הדיאטה הטבעית שלנו, אנחנו בעיקר אוכלי פחמימות.

האם אנחנו אומניבורים, כלומר, כל מה שצוין ביחד?

ברמת המעשה בני אדם הם אומניבורים, בעזרת התנור, תבלינים, חומרים מעוררים, רטבים מסווים וכו'. אבל בטבע יכולנו רק לאכול את המזונות העונתיים, והיינו צריכים לאכול אותם במצב החי שלהם על בסיס ההשפעה שלהם על בלוטות הטעם שלנו. בטבע, ללא כלים, טכנולוגיה, אחסון וחומרי טעם בקלות נאבד את הנטיות האומניבוריות שלנו, ופירות עסיסיים ומתוקים יראו לנו יותר ויותר טובים כל יום.

אנחנו פרוגיבורים!

בטבע בני אדם היו פרוגיבורים בלבד. פרוגיבור הוא יצור שחי בעיקר על פירות, בתוספת של עלים ירוקים עדינים. (זה כולל תוספת של פירות מלאי זרעים שאנחנו נוהגים לאכול עם ירקות, כמו עגבניות, מלפפונים, פלפלים, זוקיני וכו'..). כמו כל בעלי החיים אנחנו יכולים לשרוד על מגוון רחב של מזונות. אבל הגוף שלנו מעוצב לשגשג על דיאטה שעיקרה פירות.

אנשים מסוימים מאמצים דיאטה פירותנית לגמרי, ונמנעים מירקות. גרהאם לא ממליץ על זה. ירקות עליים ירוקים מספקים מינרלים ונוטריאנטים אחרים שהכרחיים לתזונה ולבריאות מיטבית.

מבחינה תזונתית, הפירות כמעט מספקים את כל הצרכים שלנו יותר מכל מזון אחר, כמו שבשר משמש לקרניבורים. זה נכון שלירקות יש יותר נוטריאנטים או קבוצות מסוימות של נוטריאנטים, אבל פירות מכילים את הסוג והאיכות של נוטריאנטים שהגוף שלנו דורש. יותר לא בהכרח אומר טוב יותר.

בני אדם מחפשים אחר מתוק מטבעם, רובנו נמשכים לטעם המתוק ללא קשר להבניות תרבותיות.

כשהם במצב בשל, הפירות הופכים את הפחמימות לגלוקוז ולפרוקטוז, סוכרים פשוטים שאנחנו יכולים להשתמש בהם ללא עיכול נוסף. אנזימים בפירות מתמירים חלבונים לחומצות אמינו ושומנים לחומצות שומן ולגליצרול. לכן, כשאנחנו אוכלים פירות כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשבוע מהטוב שהם.

פירות ועלים ירוקים?

בטח שמתם לב שתיארתי את הדיאטה הפרוגיבורית ככזו שמורכבת בעיקר מפירות, בתוספת עלים ירוקים. איפה שאר הירקות נכנסים לתמונה? אולי זה יהמם אתכם אבל המערכת שלנו עוצבה לעכל פירות ועלים ירוקים כמעט בלבד.

זה נכון שירקות מצליבים כמו ברוקולי, כרובית, קייל, כרוב ניצנים וכרוב עמוסים בנוטריאנטים, כולל סיבים מסיסים. אבל יש בהם גם צלולוז וסיבים נוספים שקשה לעכל. הירקות הללו מתעכלים במיטבם כשהם נאכלים צעירים ורכים. צריך ללעוס אותם היטב או להשתמש בבלנדר כדי לחתוך אותם.

כדי להטמיע לגמרי אנחנו צריכים לעכל לגמרי, וכל פעם שאנחנו אוכלים אוכלים שקשה לעכלו אנחנו מתפשרים בתזונה שלנו ובמשך הזמן בבריאות שלנו. אנחנו יכולים לבלוע את הירקות האלה אבל הם מעמיסים על איברי העיכול והאלימינציה שלנו.

Where health is concerned, we want to derive the greatest benefits while minimizing the detriments or outright harm. When we apply this idea to nutrition, we are looking for "enough" of the nutrients we need, not necessarily the most we can

החושים שלנו מאשרים

דמיינו שאתם אוכלים פרי טעים… [תיאור שפונה לעורר את החושים ולהמחיש את המשיכה הטבעית שלנו לפירות]. אותו דבר עם ציפור כלואה.

[לבדיקה – האם הסיבים הבלתי מסיסים מתעכלים ומספקים לנו נוטריאנטים?]